לכתו הפתאומי / הפתאומית‏

Abaye

Senior Member
Hebrew
המילה "לכת" היא מקור נטוי. האם היא על תקן זכר או נקבה בביטוי כגון "לכתו הפתאומי.ת"?

השאלה היא לגבי עברית מודרנית, אבל אודה למי שימצא דוגמא מקראית או משנאית לשימוש כזה (לאו דווקא מהשורש הנדון אלא כל שורש בצורה הדקדוקית הזו). וכמובן גם עבור עברית מודרנית אשמח לראות הפנייה למקור כלשהו.

למשל:
 
Last edited:
  • Drink

    Senior Member
    English - New England, Russian - Moscow

    שאלה טובה!

    בדיוק היום קראתי על השפה המצרית העתיקה ששם הפועל תמיד זכר אפילו הוא בצורת הנקבה (עם -ת), ואז חשבתי עם אולי זה כך בעברית מקראית. והפסוק שעלה בדעתי הוא: טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר. אבל אולי זה לא ראיה טובה.
     

    Abaye

    Senior Member
    Hebrew
    משפטים כגון: לא טוב היות האדם לבדו (מקראי), לא בריא לאכול סוכר לבן (מודרני), מרמזים שמקור נטוי נוטה בדרך זכר. אבל זו אינה הוכחה ניצחת, לטעמי, ניתן לפרש אותם כאילו נכתב: זה לא דבר טוב, היות האדם לבדו. זה לא דבר בריא, אכילת סוכר לבן.
     

    amikama

    a mi modo
    עברית
    שאלה מעניינת מאוד! אף פעם לא נתתי את דעתי לעניין הזה.

    על פי האקדמיה:
    צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.
    לפי זה, ״לכתו הפתאומית״ היא הצורה הנכונה. אבל ״לכתו הפתאומי״ (בזכר) כל כך מושרש בשפה שהצורה בנקבה נראית לי כמו שגיאת כתיב.

    לגבי דוגמה מקראית, עולה בדעתי הפסוק הידוע מתהילים קל״ג:
    הנה מה טוב ומה נעים שֶבֶת אחים גם יחד
    ופה נראה שצורת המקור היא צורה זכרית דווקא.
     

    Abaye

    Senior Member
    Hebrew

    הנה מה טוב ומה נעים שֶבֶת אחים גם יחד
    התייחסתי לזה קודם, אני לא חושב שהדוגמא הזאת ודומתה "לא טוב היות האדם" סוגרות את הסיפור, אפשר לפרש את הפסוק כ: הנה מה טוב ומה נעים הקטע (זכר) של שֶבֶת (נקבה) אחים גם יחד. כלומר, עשוי להיות נושא מרומז ממין כלשהו לחלקו הראשון של המשפט בלי לחרוץ את המין הדקדוקי של חלקו השני.

    צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.
    לגבי פסיקת האקדמיה (תודה על ההפניה): האקדמיה מנסה לפשט, אבל בתכלס אולי מסבכת. באותה ישיבה הם קבעו שני כללים:
    > צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה
    > מינן של צורות המקור הנטוי – המסתיימות ב־וֹת – כגון חֲצוֹת, הֱיוֹת הוא זכר


    מי יכול לספוג כללים כאלה?
    אילו היו מפנים למקורות, היה קל יותר להבין ולשנן (את מקורותינו אנחנו מכירים). בלי הפניה, לא ברור האם ההחלטה שרירותית או מתבססת על מסורת.
     

    amikama

    a mi modo
    עברית

    כך כתוב בפרוטוקול של הישיבה בה התקבלה ההחלטה המדוברת:
    הממצא במקרא אינו חד־משמעי משום שבמרבית המקרים מדובר במבנה תחבירי שבו שם
    התואר בא במעמד נשואי (״לא טוב היות האדם לבדו״ - בראשית ב,יח; ״הנה מה טוב ומה
    נעים שבת אחים גם יחד״ - תהלים קלג, א) - מעמד שאינו מחייב התאמה במין ובמספר.
    ואולם יש גם ״ודעת לנפשך ינעם״ (משלי ב,י).
    שזה בעצם מה שאתה טוען.

    אין יותר פירוט מעבר לזה. אם רוצים לחפור יותר בעניין, אז אולי צריך לקרוא את הפרוטוקולים של ועדת הדקדוק (לא של המליאה)...
     
    Top